החלטה בתיק ת"מ 6904-10-10

בקשה לאשר כייצוגית תובענה מנהלית  נגד המשיבה (" המשיבה" או " העירייה").

רקע

לטענת המבקש, המשיבה העמידה ברחבי העיר חיפה מכשירים שבהם ניתן לרכוש כרטיסי חניה (" מדחנים"), אלא שמדחנים אלה אינם מחזירים עודף לרוכש כרטיס חניה המשלשל למכשיר מטבע בסכום העולה על מחירו של הכרטיס. עוד הוא טוען שבמועד כלשהו בחודש אוגוסט 2010 (בתצהירו לא צוין התאריך המדויק), בשעה 15:20 לערך, הוא החנה את מכוניתו ברחוב קדושי בגדד כשבכוונתו לשהות במקום כשעה. המבקש שלשל למכשיר מטבע של 10 ש"ח וקיבל כרטיס חניה למשך שעה אשר עלותו היא, על פי הנקוב בו, סכום של 5.20 ש"ח. הוא לא קיבל עודף מן הסכום שאותו שילם והוא טוען שבכך קמות לו עילות תביעה אישית נגד העירייה ומתקיימים גם התנאים על מנת לאשר תביעה כזו כייצוגית. עילות התביעה האישית שלקיומן טוען המבקש הן: השבת סכום העודף שנגבה שלא כדין; עשיית עושר ולא במשפט; עיכוב נכס שלא כדין; גזל; הפרת חובה חקוקה; הפרת חוזה ועוולה מכוח סעיף 31 לחוק הגנת הצרכן תשמ"א-1981 (" חוק הגנת הצרכן").

לאחר דיון בבקשה ועיון בכתבי הטענות החלטתי לדחות את הבקשה.

בפתח הדברים אני רואה להעיר כי המבקש הרבה להסתמך על דברים שנאמרו בעניין זה בדו"ח מבקר העירייה (נספח ו' לבקשה) ובדו"ח מבקר המדינה (נספח יד' לבקשה), וזאת בניגוד להוראת סעיפים 10(א) לחוק הביקורת הפנימית תשנ"ב-1992 ו-30 לחוק מבקר המדינה [נוסח משולב] תשי"ח-1958. בסעיפים אלה נקבע, בהתאמה, כי "דו"ח, חוות דעת או כל מסמך אחר שהוציא או הכין המבקר הפנימי במילוי תפקידו לא ישמשו ראיה בכל הליך משפטי..."וכן כי "דו"חות, חוות דעת או כל מסמך אחר שהוציא או הכין המבקר במילוי תפקידיו לא ישמשו ראיה בכל הליך משפטי או משמעתי". נוכח הוראות אלה לא היה מקום להסתמך על הנאמר בדוחו"ת מבקר העירייה ומבקר המדינה, ובמצוות החוק התעלמתי מן הנאמר בהם ומהטענות המתייחסות אליהם.

הסמכות

קודם לדיון בטענות הנוגעות לשאלת קיומה של עילת תביעה אישית, ראוי להסיר מסדר היום את טענות המבקש הנוגעות לעילות התביעה שיסודן במשפט הפרטי. המבקש הגיש את תביעתו לבית משפט זה, שסמכותו לדון בה קבועה בסעיף 5(3) לחוק בתי משפט לעניינים מנהליים תש"ס-2000, משום שלבית משפט זה נתונה סמכות לדון ב" תובענה המנויה בתוספת השלישית". סעיף 2 של התוספת השלישית מורה כי הסמכות היא לדון בתביעה כאמור בסעיף 5(ב)(2) לחוק , ובאותו סעיף נאמר כי הבקשה לאשר תביעה כייצוגית שתוגש לבית משפט זה היא " בקשה לאישור נגד רשות בתביעה שעילתה היא החלטה של הרשות ושהסעד המבוקש בה הוא פיצויים או השבה, לרבות השבת סכומים שגבתה הרשות כמס, אגרה או תשלום חובה אחר...".

המשיבה טענה (בסעיף 57 של תשובתה) שעילות המעוגנות במשפט הפרטי אינן בגדר סמכותו של בית המשפט לעניינים מנהליים, ואני סבור שיש ממש בטענה זו. הקמתו של בית המשפט לעניינים מנהליים נועדה לאפשר לאזרח להעמיד לביקורת שיפוטית את המעשה המנהלי (רע"א 6590/05 עיריית אשדוד נ' שמעון צרפתי בע"מ (טרם פורסם, 19.9.05)), וסמכותו היא אפוא סמכות מנהלית שאינה משתרעת על תחומי המשפט הפרטי. אף אם ייתכנו מקרים שבהם המעשה המנהלי מקים עילת תביעה במשפט הפרטי, תתברר עילה כזאת בבית משפט אזרחי ולא בבית משפט לעניינים מנהליים. בהתאם לכך, ככל שטענות המבקש מייחסות למשיבה הפרה של חובות מתחום דיני החוזים או דיני הגנת הצרכן (סעיף 33 לבקשה ), או שהן מייחסות למשיבה עשיית עוולות נזיקיות (סעיף 34 לבקשה), אין טענות אלה יכולות להתברר בבית משפט זה ומכאן שיש לדחותן.

המבקש טען שהמשיבה היא "גוף דו מהותי", וככזו ניתן להשתית תביעה נגדה גם על עילות שיסודן במשפט הפרטי. אולם דעתי היא שלטענה זו אין יסוד מספיק, וגם האסמכתאות שאליהן הוא הפנה אינן תומכות בטענותיו בבקשה זו. ראשית, מפני שכבר נקבע שהביקורת השיפוטית על פעולותיו של "גוף דו מהותי" מסורה לסמכות הערכאות האזרחיות להבדיל מהערכאה המנהלית (בג"ץ 731/86 מיקרו דף נ' חברת החשמל לישראל בע"מ, פ"ד מא(2) 449 (1987)). שנית, "גוף דו מהותי" הוא מונח המתאר תאגיד, שהוא יציר המשפט הפרטי, אשר בנסיבות מסוימות ניתן לראותו ככפוף לחובות שמקורן במשפט המנהלי ובכללן הגינות ותום לב ברמה מוגברת, אולם מכך לא ניתן להסיק שפעולתה של העירייה, כשהיא גובה אגרת חניה, עושה אותה ל"גוף דו מהותי". האסמכתאות שאליהן הפנה המבקש (ובכללן בג"ץ 1640/95 אילנות הקריה בע"מ נ' ראש עיריית חולון, פ"ד מט(5) 582 (1996) ובג"ץ 101/74     בינוי ופיתוח בנגב בע"מ נ' שר הבטחון, פ"ד כח(2) 449 (1974)) מלמדות שהרשות המנהלית יכול שתפעל בתחום המשפט הפרטי, אולם לא נאמר שם שבפעולתה ככזו יש לראותה כ"גוף דו מהותי", ולא מצאתי בטענות המבקש אסמכתא לטענה זו.

בקשר לכך ניתן להוסיף עוד כי נראה שהעירייה צודקת כשהיא טוענת (בסעיף 10 לסיכום טענותיה) שגם אם ניתן להכיר בעילה של עשיית עושר ולא במשפט כעילה רלוונטית לגבייה בלתי חוקית, עדיין מוגבל ענייננו לתחום המשפט המנהלי שכן מדובר בפעולות שלטוניות של הסדרת חניה (בג"ץ 441/97 צנוירט נ' ראש ^-עיריית ירושלים, פ"ד נג(2) 798 (1999)) וגביית אגרה בגינה.

סיכומו של דבר, למעט העילה של גביית יתר של אגרת חניה, שאר עילות התביעה הנטענות, אשר יסודן במשפט הפרטי, אינן בסמכותו של בית משפט זה וממילא לא ניתן לאשר כייצוגית תובענה המושתתת עליהן. 

עילת התביעה האישית

סעיף 4(א)(1) לחוק תובענות ייצוגיות תשס"ב-2006 (" החוק") קובע כי רשאי להגיש בקשה לאישור תובענה ייצוגית " אדם שיש לו עילה בתביעה או בעניין כאמור בסעיף 3(א) המעוררת שאלות מהותיות של עובדה או משפט המשותפות לכלל החברים הנמנים עם קבוצת בני אדם - בשם אותה קבוצה".

בחלקו הרלוונטי של סעיף 3(א) לחוק נאמר כי " לא תוגש תובענה ייצוגית אלא בתביעה כמפורט בתוספת השנייה או בעניין שנקבע בהוראת חוק מפורשת כי ניתן להגיש בו תובענה ייצוגית;"

התוספת השנייה לחוק מונה את התביעות שבהן ניתן להגיש בקשה לאישור תובענה ייצוגית, ולענייננו רלוונטי פרט 11 המונה בין התביעות " תביעה נגד רשות להשבת סכומים שגבתה שלא כדין, כמס, אגרה או תשלום חובה אחר", והשאלה היא אם תביעת המבקש באה בגדר הגדרה זו.

כאמור לעיל, טענתו של המבקש היא שבעת שרכש כרטיס חניה על מנת לשלם באמצעותו את אגרת החניה בסכום של 5.20 ש"ח, הוא שלשל למדחן מטבע של 10 ש"ח, אולם מחמת מגבלותיו של המדחן הוא לא קיבל עודף מן הסכום ששולם וההפרש, בסך 4.80 ש"ח, הוא בבחינת גביית יתר, והוא זכאי להשבתו. בקשר לכך ראוי לציין כי נקבע שגבייה ביתר של מס או אגרה היא המקרה המובהק המקים עילת השבה שמקורה בדיני עשיית עושר ולא במשפט (ע"א 7664/00 אברהם רובינשטיין ושות' חברה קבלנית בע"מ נ' עיריית חולון, פ"ד נו(4), 117, 129 (2002)), אם כי הובעה גם דעה שונה בעניין תחולת דיני עשיית עושר על תחום המשפט הציבורי, (ראו ע"א 1761/02 רשות העתיקות נ' מפעלי תחנות בע"מ, (טרם פורסם, 20.2.06)). על כל פנים, השאלה היא האם אכן מדובר בגביית יתר, המקימה למבקש עילת תביעה אישית להשבת הסכום שנגבה ממנו.

מסגרת נורמטיבית - אגרת חניה וגבייתה

הסדרת החניה בתחומי העיר חיפה וגביית תשלום בגינה הם עניינים שהסמכות בהם נתונה למשיבה מכוחם של סעיפים 250 ו-251 לפקודת העיריות [נוסח חדש] ובסעיף 77(א)(2) לפקודת התעבורה [נוסח חדש].

מכוחן של הוראות אלה התקינה מועצת העירייה את חוק עזר לחיפה (העמדת רכב וחנייתו) תשמ"ה-1985 (" חוק העזר"). סעיף 13(א) של חוק העזר קובע כי "לא יעמיד אדם ולא יחנה ולא ירשה לאחר להעמיד או להחנות רכב במקום חניה מוסדר, אלא אם כן שילם אגרת הסדר בשיעור שנקבע לאותו מקום חניה בהתאם לשיעורי האגרה הנקובים בתוספת השנייה". סעיף 1 של התוספת השנייה, שאליו מפנה סעיף 13(א) קובע: